טיגון ואידוי קצרים שומרים על הפריכות של הבמיה. מתקבל סלט צבעוני, בריא ומושלם לחודשי הקיץ.
החומרים טבלת מידות ומשקלות
לרוטב:
אופן ההכנה
1
מסירים בזהירות את גבעולי הבמיה בעזרת סכין חד, בלי לפצוע את התרמיל. מעבירים למסננת, שוטפים ומסננים היטב. מניחים את הבמיה על נייר סופג ומייבשים (אפשר בנוסף לייבש שעה-שעתיים בשמש).
2
מחממים מחבת על להבה בינונית. מוסיפים שמן ואת הבמיה ומטגנים תוך ערבוב כ-2 דקות. מוסיפים 1/4 כוס מים ומאדים כ-5 דקות על להבה נמוכה, עד שהבמיה מתרככת מעט אך נותרת פריכה. מצננים.
3
מעבירים לקערה, מוסיפים בצל, עגבניות וזיתים, יוצקים שמן זית ולימון ומתבלים במלח ופלפל לפי הטעם. מערבבים.
מאיפה מגיע הריר, ומי צריך אותו בכלל? הריר נוצר מסיבים תזונתיים שמצויים בבמיה, והם מסייעים באיזון רמות הסוכר בדם. בנוסף, אין כמוהו לשמירה על דפנות המעיים, להזנת מצע החיידקים הטובים במעי (כלומר הוא פרו-ביוטי) ולשמירה על פעילותם התקינה של המעיים. הפעילות התקינה משפרת את יכולת העיכול והספיגה של הוויטמינים והמינרלים (הבמיה עשירה במיוחד בוויטמינים A ו-C ובסידן והיא דלה בקלוריות – 33 קלוריות ל-100 גרם). במיה צעירה אפשר ורצוי לאכול כשהיא טריה, ואז ערכיה הבריאותיים אף גבוהים יותר – רובם נמצאים בתוך הריר. אותו סוג ריר, אגב, נוצר בבישול חלמית (חוביזה), קוואקר ובהשריה של זרעי פשתן. אם אתם בשום אופן לא יכולים לסבול במיה, תפיקו אותם יתרונות בריאותיים מאכילת דייסת קוואקר או זרעי פשתן.
כדי לשמור על ערכה הבריאותי של הבמיה, הכי טוב להקפיץ אותה מעט במחבת או בווק, או לבשלה קלות. עדיף לא לבשל אותה בישול ארוך בטמפ’ גבוהה וכמובן שטיגון אינו מומלץ כלל.
קצת היסטוריה היחס האמביוולנטי לריר הוא תלוי תרבות וגיאוגרפיה בארצות הברית מעדיפים דווקא את הבמיה מריירת בכמויות, ואילו אצלנו נרתעים מהחומר הרירי. במקומות שונים בעולם מצאו דרך להיפטר ממנו: יש המשרים את הבמיה במים וחומץ, או מטגנים אותה בשמן עמוק לפני הבישול. במצרים בישלו את הבמיה עם קמח, היוצר מרקם בצקי או דייסתי, כדי שלא להרגיש בריריוּת. גם אם מייבשים את התרמילים בשמש, נפטרים מהחומר הרירי (אבל אז, כמובן, הולכים כל היתרונות הבריאותיים). לעיתים לאחר הייבוש טוחנים את הבמיה ומשתמשים בה כחומר מעבה למאכלים ונזידים. בהודו נוהגים לייבש את התרמילים, לחתוך אותם לקוביות קטנות ולטגן בשמן עמוק.
מקור הבמיה באפריקה, ככל הנראה באתיופיה, שם היא גוּדלה לראשונה כגידול חקלאי. כשנלקחו העבדים מאפריקה לאמריקה, הועברה איתם הבמיה והפכה לפופולרית. בנוסף היא מקובלת גם במזרח אגן הים התיכון, במזרח התיכון ובהודו. שמה המקורי של הבמיה הוא אוקרה (okra). שם נוסף שקיבלה לאחר המעבר לאמריקה היה גמבו (gumbo), המשמש עדיין במקומות רבים, כמו למשל במרק הגמבו המפורסם (gumbo soup). מדובר בתבשיל פופלרי ונפוץ במיוחד במרכז אמריקה סביב מפרץ מכסיקו ובמדינות דרום ארה”ב. במקור היתה הבמיה המרכיב החשוב והמרכזי במרק. כיום המרכיבים המרכזיים הם ציר בשר או פירות ים ודגים, או שילוב שלהם. הציר מבושל עם במיה כחומר מעבּה ומוגש עם אורז. המרק נאכל בעיקר כתבשיל חורפי עשיר ומחמם, אולם במקורו הוא תבשיל קיצי, כי הבמיה היא גידול של קיץ.